תובנות אישיות

היום שבו המוח שלי שתק

כמעט עשרים שעות של שקט. ואותה בדיקת דם ששינתה את הדרך שבה התחלתי לחבר בין גוף לנפש.

יאנה פירד · 5 בנובמבר 2026 · 9 דקות קריאה

אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול.

אבל כדי להבין מה קרה בו, צריך להבין מה היה לפניו.

במשך שנים חייתי עם רעש בלתי פוסק בראש. חרדה, מחשבות טורדניות, OCD, תקופות של דיכאון ותחושה שהמוח שלי פשוט לא נותן לי לחיות.

ניסיתי מיינדפולנס. ניסיתי טיפולים. קראתי מחקרים. למדתי פסיכולוגיה ו־CBT. עשיתי הכול כמו שצריך. ממש לפי הספר.

אבל ככל שלמדתי יותר, כך התקשיתי לקבל את העובדה שאנחנו מתייחסים למחשבות ולרגשות כאילו הם מתקיימים בנפרד מהגוף שמייצר וחווה אותם.

הייתי צריכה להבין מה קורה במערכת. לא רק במחשבות.

התחלתי לחקור לעומק את הקשרים בין ברזל לתפקוד מוחי, בין בלוטת התריס לאנרגיה, בין תזונה למטבוליזם, בין מערכת העיכול למערכת העצבים.

במקביל שיניתי בהדרגה את אורח החיים שלי. התנסיתי בצום לסירוגין, עשיתי שינויים בתזונה, התעמקתי בספיגת ברזל ובתפקוד מערכת העיכול, ועקבתי אחרי המדדים שלי.

לא היה כאן רגע אחד שבו הכול השתנה. זו הייתה תקופה של חקירה, ניסוי, למידה ועבודה.

עד שהגיע יום אחד. יום שבו קרה משהו שלא ידעתי בכלל שאפשר להרגיש.

הראש שלי היה שקט.

לא הייתה מחשבה טורדנית אחת שהעיקה עליי. לא פחד קיומי. לא אותו ספק בלתי נסבל. לא הצורך לחפש סכנה בכל דבר.

בהתחלה הייתי בהלם. חיכיתי שהמחשבות יחזרו. אבל הן לא חזרו.

והדבר המוזר ביותר היה שלא רק הראש שלי הרגיש שונה. העולם כולו הרגיש שונה. הצבעים היו בהירים יותר. הכול הרגיש חם יותר. הרגשתי חלק מהעולם, במקום לעמוד מולו בדריכות מתמדת.

כל מה שרציתי היה לצאת ליער. לרוץ. להרגיש את האוויר, את העצים, את התנועה. פשוט להיות.

והייתי עייפה. שחוקה. הגוף שלי עדיין היה בתהליך של שיקום. אבל באותו יום העייפות כבר לא הייתה הדבר המרכזי שהרגשתי. הייתה תחושה אחת שלא הכרתי מספיק טוב: חופש.

כמעט עשרים שעות של שקט.

ועכשיו מגיע החלק שהפך את החוויה הזו עבורי למשהו הרבה יותר גדול.

בדיוק באותו יום הייתה לי בדיקת דם. באותה תקופה הייתי במעקב אחרי מאגרי הברזל שלי ותפקוד בלוטת התריס. כשקיבלתי את התוצאות, ראיתי שהפריטין שלי עבר את רמת 70. גם מדדי בלוטת התריס היו באותה נקודת זמן בטווחים שנראו לי טובים, כולל T3, הורמון בעל תפקיד חשוב בוויסות חילוף החומרים והאנרגיה.

עצרתי והסתכלתי על התוצאות. שוב ושוב.

בשבילי זה לא הרגיש כמו צירוף מקרים שאפשר פשוט להתעלם ממנו. לא מפני שבדיקת דם אחת יכולה להסביר לבדה חוויה מורכבת כזו. אלא מפני שזה היה הרגע שבו החיבור בין התחושה שלי לבין מה שקרה בגוף קיבל משמעות חדשה.

התחלתי לשאול שאלות אחרות. מה השתנה בתפקוד שלי? איזה תפקיד מילאו מאגרי הברזל? מה היה הקשר למצב בלוטת התריס? מה תרמו השינויים שעשיתי בתזונה, בשינה ובאורח החיים? ומה עוד לא הבנתי?

היום הזה לא נתן לי את כל התשובות. הוא נתן לי סיבה להמשיך לחפש אותן.

כי בפעם הראשונה הבנתי באמת איך מרגישה נוכחות מלאה בחיים בלי הרעש שהתרגלתי אליו במשך שנים. וזה שינה את הדרך שבה אני מסתכלת על בריאות הנפש.

הבנתי שאני לא רוצה להסתפק בשאלה איך להתמודד עם מחשבה. אני רוצה להבין גם מה משפיע על התנאים שבהם היא נוצרת, על עוצמתה ועל היכולת שלנו להגיב אליה.

לא להפריד יותר בין הגוף לבין הנפש. לא להסתפק רק בשם של האבחנה. אלא לחבר את הממצאים.

זו אחת הסיבות שבניתי את THOUGHT. וזו גם הסיבה ש־THOUGHT MIND קיימת.

כדי שאנשים שמרגישים לכודים בתוך המחשבות, החרדות או האבחנות שלהם ידעו שיש עוד שאלות שאפשר לשאול. ועוד מערכות שכדאי להבין. ואולי גם דרך אחרת להתחיל להרגיש את החיים.

אני לא רוצה שתתרגלו לחיות ברעש. אני רוצה שתבינו מה יכול להשפיע עליו.

הערה: המספר 70 הוא התצפית האישית שלי, לא סף שמבטיח חוויה דומה לכל אדם. טווחי פריטין משתנים לפי נסיבות, ובמיוחד בנוכחות דלקת, ולכן הפרשנות תמיד בהקשר קליני.

אני לא רוצה שתתרגלו לחיות ברעש. אני רוצה שתבינו מה יכול להשפיע עליו.

אני רוצה להבין את הגוף והמוח שלי

מצבים שקשורים לכתבה

Letters

מכתבים מעבר לאבחנה

מחקר אחד. תובנה אחת. שאלה חדשה על הגוף והמוח. עדכונים נבחרים, בלי רעש.

דברו איתי בוואטסאפ